עלייה וקוץ בה

הייתי בן 14 כאשר עליתי ארצה, עם לא מעט אקסטזה,

זאת הייתה ההרגשה האמיתית, לא סתם פראפרזה.

התהלכתי עם חיוך תמידי,

בגלל  שתמיד הייתי יצור יהודי.

 

ברבות הימים הפלוס גדל ותפח,

הצלחתי להחזיק מעמד, לא נפלתי בפח.

לא הייתי חומר ביד היוצר, כמו חומר גלם,

לא פניתי ימינה או שמאלה, המשכתי בתלם.

 

הגעתי לארץ עם הרבה נערים, כמו עדר מעולף,

במשך השנים הפכתי להיות אדם צייתן ומאולץ.

במחי יד הכל נקלט,

פה בארץ מצאתי מקום מקלט.

 

ברגע שדרכה רגלי ארצה, עם להקת נערים,

לא נפתחו לנו כל הדלתות וכל השערים.

בנינו לבין "הצברים" היו לא מעט פערים,

ההבדל היה כמו בין מישור ובין הרים.

 

על מנת להקטין פערים חברתיים ואי צדק,

צריך לפרוץ את חומת הבדלנות ולסתום את הסדק.

הימים ההם נדמה שעברו וחלפו,

כמו להקת נשרים שהיו ועפו.

 

זה לגמרי לא נכון, עדיין יש אפליות,

מי שחושב אחרת, חי באשליות.

אפליה עדתית עדיין קיימת ונמשכת,

אולם במינון נמוך וגם פחות נושכת.

 

החלחלה הזאת קיימת עם העדה האתיופית,

כמו שהמוסלמים חודרים ליבשת האירופית.

המצב הזה גורם לאנדרלמוסיה,

עלול להיות בעתיד קונפליקט של האבולוציה.

 

המצב נראה קצת מאיים,

ולכן אני פה מסיים.

שלכם בכל עת

המושך בזה העט

ויטוריו יאיר פלח.