אל תגנבו לי את הנוסטלגיה

פעם הייתי עול ימים וגדלתי לנער,

השתתפתי בהרבה משחקים . גם עמדתי בשער.

תגובותיי היו קפיציות וחדות כתער,

לא שיחקנו מחבואים ולא גדלו אצלנו עצי יער.

 

היו זמנים טובים, ימים של תום ילדות,

התגובות שלנו היו מלאות אנרגיה וחדות.

האינסטינקטים עזרו לנצל כל רגע וכל מומנט,

אמנם ילדים אך בהמשך התעצמנו כמו צמנט .

 

התהלכנו ברגל בכל תנאיי מזג האוויר,

זו הייתה הנורמה וזה היה די סביר.

לא ידענו מה זה אופנוע

וגם לא אוטו עם מנוע.

 

לא נבדקנו באולטרה סאונד ולא הייתה סריקה מבוקרת,

היינו ילדים ולא ידענו מה זה סכרת.

אלו היו סימפטומים של חברה מבוגרת,

היינו נערים תמימים בתוך קהילה מסוגרת.

 

תרופות למיניהן בקושי הומצאו אז, ודרך אגב 

גם על "לואי פסטר" והחיידקים איש לא חשב.

אבל למדנו להכות על חטא בתשעה באב,

וביום הכיפורים להיות בצמוד לבית האב.

 

בידיים חשופות אכלנו חריימה עם דג,

איש לא חשש ואף אחד לא דאג.

התהלכנו, רצנו והחלקנו על חבל דק,

המלאך גבריאל דאג שלא נידבק בשום חיידק.

 

היו זמנים בטריפולי שבצפון אפריקה

מאכלינו תמיד תובלו בהרבה שום ופפריקה.

כמו שתמיד נהגנו לומר "היה היה פעם",

גם אין להתווכח על ריח או טעם.

 

אכן זאת הייתה חתיכת נוסטלגיה.